שמואל אמר לא מציא תנייה. הך דשמואל לא שייכא הכא אמתני' אלא לעיל בפ''ז דדמאי איתמר על התוספתא השנויה שם על מתני' בהלכה ו' היו לפניו שתי כלכלות של טבל וכו' וקאמר הש''ס ותני עלה נוטל שתי תאנים ושני עישורין ועישורו של עישור ומדייק שמואל עלה דהאי ועישורו של עישור לא מצית למיתני דמיותר הוא דמכיון דנוטל שתי תאנים בתחילה והן לתרומת מעשר של שתיהן דהא בשכבר נתרמה תרומה גדולה איירי התם א''כ מאי האי דהדר תני ועישורו של עישור אין יסב חד לעשרה וכו' כדפרישית שם והכא דמייתי הש''ס להא דשמואל משום דמתני' קתני ואחד ממאה שהוא עישורו של עישור נקט נמי אגב להא כדרך הש''ס הזה:

מתני' אמרה כן המניח איסר וכו'. ושמעינן שהפונדיון הוא שני איסרין:

גמ' תני ר''ח שני איסרין. הוא פונדיון:

אתא ר' חנניה. וקאמר דלא היא דאין חילוק בין הפריש להשני בלבד ובין אומר פדוי הוא דלחכמים אינו נאמן על הראשון ומחוורתא כדאמרי' מעיקרא דהך ברייתא לא מיתוקמא אלא כר''א ע''כ דגרסי' להא בדמאי ונשנית נמי הכא אגב כדלעיל ואין ענין לזה בשום פנים להמתני' דידן:

אמר רבי יוסי ד''ה היא. הך ברייתא ואפילו כחכמים דהתוספתא שם דס''ל הנאמן על הראשון הוא נאמן על השני דמכיון שמפריש הראשון שנותנו להלוי מכ''ש שמפריש השני שהוא שלו ואוכלו בירושלים אבל הנאמן על השני אינו נאמן על הראשון וטעמא דהך ברייתא דקתני נאמן ומשמע דנאמן על הכל משום שעשו אותו כתוספת בכורים דתנן לקמן בסוף בכורים דפטורה מן הדמאי והכא נמי מכיון שזה אומר פדוי הוא בדין הוא שפטור מן הכל אלא דנאכלת בטהרה משום חשש חומרא דמעשר שני דשמא לא פדה אותו כדין וכמו תוספת בכורים דנאכלת בטהרה מצד חומרא ופטור מדינא מדמאי ה''נ נאכלת משום חשש שני בטהרה אבל פטור הוא מהראשון דמכיון דחזינן דרמי אנפשיה ופדה אותו אמרינן מסתמא שהפריש גם להראשון אבל לעולם אימא לך בעלמא דאם לא ראינו אלא שהפריש להשני בלבד אינו נאמן על הראשון ודינו שצריך זה הלוקח ממנו להפריש הראשון כדי להפריש ממנו התרומת מעשר לכהן ושאר המעשר יעכב לעצמו דהלוי מוציא הוא ועליו הראיה כדין שאר דמאי:

בית שמאי כר''א דר''א אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. לאו אב''ש דמתני' קאי דמאי שיטתיה דב''ש דמתני' להא דר''א אלא על ב''ש דהתוספתא קאי דקתני בתוספתא פ''ג ב''ש אומרים הורם השני הורם הראשון ועיקרא דהאי מילתא שנויה לעיל בפ''ד דדמאי בסוף הלכה ג' דמייתי להא על הברייתא שהובאה שם דתני הוציא להן מעשר שני מתוך ביתו ואמר להן פדוי הוא נאמן ועלה קאמר התם מתניתא כלומר הך ברייתא דר' אליעזר הוא דר''א אומר הנאמן על השני נאמן על הראשון ופלוגתא דר''א וחכמים שנויה בתוספתא שם אחר האי דב''ש אומרים הורם השני וכו' וכלומר מדקתני סתם נאמן משמע דנאמן לכל ורשאין ליקח ממנו וא''כ כר''א היא דמכיון שראינו שמפריש המעשר שני מסתמא הפריש גם למעשר ראשון ומשום דב''ש דהתוספתא ס''ל כהאי ברייתא דאם אמר להן פדוי הוא נאמן להכי גריס הכא ב''ש כר''א ועל האי ברייתא השנויה בדמאי קאי כדגריס לכל הא דלקמן שם ולא שייכא כלל אהאי מתני' דידן אלא אגב דאיירי במתני' מדין דמאי והמניח איסר של מעשר שני של דמאי דאיירי במתני' לא קאי אעם הארץ כלל דאין זה ענין לזה אלא איידי דאיירי בענינא דדמאי מייתי להא והתם בעם הארץ שראינו שהפריש להשני איירי ובזה הוא דפליגי ר''א וחכמים בתוספתא ומתני' לא איירי אלא בלוקח מעם הארץ דהדין שמפריש עליו מעשר שני כדין דמאי ועל המניח איסר לאכול עליו בהא פליגי ב''ש וב''ה כמפורש במתני':

תני בר קפרא. בברייתא דיליה לדברי ב''ה דבין בדמאי ובין ודאי אחד עשר הן דגזרי דמאי אטו ודאי אע''פ שאין מוסיפין חומש על הדמאי דאי שרית לה בדמאי אתי למישרי נמי בודאי והורי ר' יודן כהדא דתני בר קפרא. לבית הלל:

בית הלל אומרים בודאי אחד עשר וכו'. כצ''ל דהיא פיסקא מצויינת למתני':

מצא במגופתו והרי הוא כתוב עליו מעשר ה''ז מעשר. דברי רבי יוסי בתוספתא הן דגריס שם ומודה רבי יוסי שאם כתוב בחרס ונתון על גבי חבית בנייר ונתון על פי עיגול אם תרומה ה''ז תרומה ואם מעשר ה''ז מעשר ומפרש הש''ס לטעמא נתחלפו לו כלומר אע''פ שאין מדרך ליתן חרס ע''פ החבית ונייר ע''פ עיגול של דבילה אלא איפכא הנייר ע''פ חבית והחרס ע''פ העיגול אני אומר שמא נתחלפו לו ובהא מודה ר' יוסי דאם הוא פינה בודאי היה לוקח הסימן מעל החבית ומעל העיגול דאין זו טירחא אלא מדשביק להו ה''ז תרומה או מעשר:

כהדא דר' יונה ור'. יוסי גרסינן. דהוון שותפין בגרביה דחמרא וכד דמך ר' יונה אמר ר' מנא לר' יוסי כל גרב דכתיב ביה ר' יונה לסימן דידי הוא וא''ל ר' יוסי אשתקד הוה דידך ואישתרא כמו השתא הרי הוא דידי וזהו כר' יוסי התנא דמתני':

עד כדון חדשות וכו'. טעות הוא וכצ''ל עד כדון ישנות חדשות. ואדברי ר' יוסי דמתניתין קאי דאמר אשתקד היתה מלאה תרומה ופינה ועד כאן אם באותיות ישנות דאיכא למיתלי באשתקד חדשות מאי איכא למימר וקאמר דאפילו כן אני אומר אתמול היתה מלאה תרומה ופינה:

מעשר וכו'. ה''ג בתוספתא שם לקמן מעשר עוד פרקון לשם יוסי ולשם שמעון לעלות לאכלן בירושלים הרי אלו חולין. ומפרש טעמא מאי משום שאני אומר סיבוליה עשו ביניהן. סיבוליה הוא עצת השותפין כמו סיבולת דפ''ז דפסחים וכלומר שנתנו עצה ביניהן לכתוב כך כדי שלא יגעו בהן ולדברי ר' יוסי הוא דאינו חושש לסימן:

יו''ד מ''ם מעשר. כדאמרן:

בישון שני פישון שני. בתוספתא גריס פ''א שי''ן ה''ז שני והיינו דמפרש לה הכא הפ' או הב' הוא סימן למעשר שני כמו שכתוב בישון או פישון וכלומר מלשון פישה וריבוי שאחר שמפרישין הראשון מוסיפין ומפרישין להשני והשי''ן הוא בעצמו סימן לשני:

חי''ת על שם חלבו. שהיא התרומה דכתיב בה מכל חלבו תרימו וכן טי''ת הוא טובו דכעין חלבו הוא רי''ש הוא ראשית שכך נקראת תרומה ראשית מ''ם מעשר תי''ו תרומה לא גריס הכי בתוספתא אלא תי''ו תרומה יו''ד מ''ם הרי זה מעשר כלומר או שכתוב יו''ד הוא מעשר שהוא אחד מעשרה או שכתוב מ''ם ה''ז מעשר:

גמ' תני. בתוספתא ריש פ''ה אל''ף דל''ת חי''ת טי''ת רי''ש תי''ו ה''ז תרומה ומפרש לה הש''ס מ''ט אמרינן על כל הסימנין הללו שהוא תרומה משום דאל''ף הוא סימן לקדמיתא שהתרומה היא הראשונה קודם להמעשרות דל''ת דמאי אע''פ שבדמאי עצמו א''צ להפריש התרומה מ''מ טעמא הויא משום דלא נחשדו ע''ה על תרומה גדולה וא''כ זה הוא לסימן שאף כאן הוא תרומה שהופרשה אף ממי שפירותיו דמאי הן:

מאתים. אם אמר הרי שם מאתים מעשר ומצא מנה כל המנה הוא מעשר ולא אמרינן דהמעשר ניטל ואלו מעות אחרים הן אלא מנה ניטל ומנה מונח ומתני' רבי היא דהכי תני בתוספתא ומייתי לה בגמרא דסבירא ליה במאתים ומצא מנה דאמרינן מנה מונח מנה מוטל אבל לדברי חכמים דהתוספתא הכל חולין והלכה כחכמים:

הרי שם מנה. אם אמר לו כך תמצא שם מנה מעשר ומצא מאתים השאר המנה השני חולין ולא אמרינן דכל המעשר ניטל ואלו מעות אחרים הן אלא מנה מעשר ומנה חולין:

מתני' האומר לבנו מעשר שני בזוית זו וכו' הרי אלו חולין. ולא אמרינן דהן מעשר שני ונפנו מזוית לזוית אלא אמרינן דהמעשר שני ניטל ואלו הן חולין:

אמר ר' יוסי. ולא עוד אלא אפי' מצא חבית והיא מלאה פירות וכתוב עליה תרומה כמשמעה אעפ''כ הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מלאה תרומה ופינה ממנה ושכח למחוק הסימן וחכמים סברי דשמא פינה לא אמרינן דאי איתא היה נזהר למחוק הסימן ואין הלכה כר' יוסי לא בהא ולא בהא:

כולן שמות בני אדם הן. ונרשם האות של ראשי השמות כגון ק' קהת ד' דניאל. ט' טוביה מ' מיכאל ת' תנחום וכיוצא בזה והכל מה שבתוכו חולין:

מתני' המוצא כלי וכתוב עליו קוף. הוא סימן למה שבתוכו הוא קרבן להקדש ואם מ''ם הוא מעשר וכו' שבשעת הסכנה שגזרו על המצות היו נוהגין לעשות סימנים כאלו:

גמ' שלא תאמר וכו'. ארישא כל המעות הנמצאין קאי וכדפרישית במתני' לפום כן צריך לאשמועינן שהן חולין וטעמא הואיל ושווקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום לא חיישינן שנשארו מן הרגל כ''א בשעת הרגל הוא מעשר:

אמרו לו חכמים אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן. אלא אם הוא של מתכת הכל הוא קרבן אבל אם הוא של חרס לא פליגי חכמים אדר' יהודה והלכה כחכמים:

המוצא כלי וכתוב עליו קרבן ר' יהודה אומר הוא חולין. שאין מדרך להקדיש חרס לבדק הבית ועל שם מה שבתוכו נכתב דמה שבתוכו הוא קרבן לבדק הבית ואם היה של מתכת הוא קרבן לבדק הבית ומה שבתוכו חולין:

מצא בתוכן חרש וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר. דלסימן שהן מעות מעשר נתן החרס. בתוכן ולא אמרינן שמא הן חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה המעשר נתון בתוכו וכתב עליו מעשר:

מתני' כל המעות הנמצאין בירושלים הרי אלו חולין. אפי' דינרי זהב עם הכסף ועם מעות הנחשת כדקאמר בגמרא דמהו דתימא מכיון שאין דרך בני אדם לעשות כן לערבן אלו עם אלו נאמר שיהא מעשר שני שלפעמים חיללו על הזהב ולפעמים חיללו על הכסף ועל המעות והביאן כך לירושלים קמ''ל דאפ''ה אין חוששין ודוקא בנמצא בשאר ימות השנה אבל בנמצא בשעת הרגל הכל מעשר דהכל מביאין עמהן מעות מעשר להוציאן בירושלים: